הגליל.נט – מבית עיתון קול כרמיאל והגליל

לחם בשתי החזיתות

אייל בן ראובן בביתו ביודפת. צילום אלכס הובר

אייל בן ראובן בביתו ביודפת. צילום אלכס הובר

האלוף במיל. אייל בן ראובן מיודפת, חבר כנסת בסיעת המחנה הציוני לשעבר, חוזר 48 שנים , מלחמת יום הכיפורים

יום הכיפורים מסמל לרבים מאתנו את המלחמה ההיא שפרצה ביום המקודש ליהדות. מלחמת יום הכיפורים שהותירה פצע עמוק אצל הלוחמים שהקריבו את חייהם ונפשם למען מדינת ישראל. לימים, הקרבות הקשים הצילו את המדינה באחת מנקודות השפל של מלחמות ישראל.

מאז אותו יום ידעתי שמעולם לא אסכים לשכוח או להשכיח את האירוע ההיסטורי ההוא שכמעט והסתיים באסון עבור מדינת ישראל, אלמלא אותם חיילים, קצינים ומפקדים שהגנו בגופם ונשמתם, חלקם כבר לא עמנו, חלקם פגועים וחלקם ממשיכים את חייהם, מגנים על המדינה בכל החזיתות. הקרבות המרים, האבדות הכבדות, הניצחונות הגדולים כולם ביחד מהווים מארג של אנשי הארץ הזאת שבזכותם אנחנו כאן.

הבטחתי לעצמי שבכל שנה מחדש אחזור לגיבורים של אותה מלחמה לפחות בהתקרב יום הדין. דרך סיפורם של הלוחמים, אני מבקשת גם להעלות את הנושא לסדר היום, שנדמה לעתים, במיוחד בהתקרב יום כפור, כי רק קומץ מתושבי המדינה היו בשתי החזיתות. האדישות האופפת את הציבור בהתייחס למלחמה הקשה ביותר בתולדות המדינה הצעירה, מפתיעה אותי כל פעם מחדש.

אנחנו מצווים להעביר את קורות המלחמה הזאת באותה מידת חשיבות שבה מלמדים את השואה, את מלחמת השחרור, כל אלו הם ציוני דרך בקיומה של המדינה.

השנה בחרתי להתרכז בסיפור המלחמה הבלתי ייאמן של נהג טנק, שהחל את הקרבות בסיני, בהמשך נקראה יחידתו לעלות לרמת הגולן. נהג טנק שלימים הפך לאלוף בצה”ל , כיהן בכנסת ה-20 כחבר כנסת מטעם מפלגת התנועה. היום ראש מטה הבטיחות בענף הבנייה, תושב המושב השיתופי יודפת אחד היישובים הראשונים בגוש שגב במועצה האזורית משגב, ח”כ האלוף במיל אייל בן-ראובן.

המלחמה מתחילה

מלחמת יום הכיפורים שפרצה בהפתעה, תפסה את החניך איל בן ראובן בקורס מפקדי טנקים. ב-5.10.73 בדרך ליציאה הביתה, עוצר את החניכים מיכאל עזר, סגן מפקד הפלוגה, ומודיע שאין יציאות בשל כוננות גבוהה. בן ראובן: “אחר הצהריים לקחו אותנו לחצרים. משם בהרקולסים, טסנו לסיני. נחתנו ברפידים ומשם נסענו לביר-תמדה, לגדוד 77 שלא היה שם כבר (הגדוד של אביגדור קהלני). הם עלו לרמת הגולן, ללא הטנקים, ואנחנו קיבלנו טנקים פתוחים והיינו צריכים להתחיל לזווד ולחמש. זה מה שעשינו כל הלילה”.

יוצאים מהבסיס

גם 48 שנים אחרי, בן ראובן זוכר את האירועים כאילו הם קרו אתמול. “בבוקר אנחנו יוצאים עם הטנקים מהבסיס לפריסה בשטח תחת רשתות הסוואה. בשעה 14:00 אני בשמירה באיזה פיסטין, ליד בסיס של חיל האוויר, פתאום אני רואה מטוסים שמפציצים את הבסיס. מה שעבר לי בראש תחילה, שחיל האוויר השתגע, מפציץ את הבסיסים של עצמו”. המטוסים פונים לעברנו. אני רץ לטנק שלי.

יוסי אובידה המפקד, ידין טננבאום התותחן, אימיק לוי טען קשר אני הנהג. אנו מתחילים לנוע בשיירה לכיוון התעלה על שרשראות. בסביבות השעה 18.00 מתחילים לשמוע ארטילריה, או כהגדרת איל: “בומבות מכל הכיוונים”. זאת גם הפעם הראשונה שהוא מבין שהם בעצם מצויים במלחמה, והכל בזכות הטרנזיסטור שהיה לידו, כי שומע שהאזרחים בעורף נקראים לצבוע את פנסי המכוניות.

הצוות שומע את המ”פ ארז בנימיני זל בקשר, שאומר להם: “תילחמו כמו גברים”. בן ראובן ממשיך לתאר: “היינו אמורים לחבור למוצב מפרקת שהיה מכותר, לנסות להגיע ולעזור למוצב הזה. רשת הקשר בשלב זה הייתה מטורפת, הטנקים מעורבבים עם טנקים מצריים. אני הנהג שומע ברשתות את הלחימה בטווחי 0..

בשלב מסוים עולים לעמדה לכיוון התעלה, המט”ק יוסי אובידה אומר ‘סע אחורה’ ואז הטנק נתקע. פורס זחל, אנחנו מנסים להיחלץ, לראות מה עושים. מגיע טנק שמנסה לגרור אותנו, אבל זה לא הולך. המחשבה לנטוש את הטנק לא עולה.

אנחנו קרובים לסוללת עפר ואז אובידה מזהה טרקטור מצרי פורץ את הסוללה. הוא מצודד את התותח ונותן פקודת אש. התותחן ידין יורה ומשמיד את הטרקטור. ואז הוא מזהה טנק מצרי. יורים, ומשמידים אותו. אובידה מזהה טנק נוסף, גם אותו מצליחים להוריד”. אנחנו לא מסוגלים לזוז. די ברור שהסיכוי שניפגע גבוה מאד.

“המחשבה לנטוש את הטנק לא עולה”.

איך התחושה?

“אין תחושות. פועלים. רגע לאחר מכן אנחנו חוטפים פגיעה בחלק האחורי של הטנק. המג”ד אמיר יופה אומר בקשר ‘תחזיקו מעמד תחזיקו מעמד. זה בדיוק הרגע שפתאום אני מרגיש שאנחנו חוטפים פגיעה נוספת, מטנק מצרי.

הטנק שלנו בוער, אני מנסה לפתוח את המדף ולא מצליח, מסתכל אחורה, מבין שלא יכול לצאת מהצריח. לא רואה את המפקד. אני מתחיל לאבד אוויר, מנסה לחשוב מה אני עושה. מצאתי מפתח שוודי, נתתי מכה חזקה והצלחתי לפתוח את מדף הנהג. אני יוצא ואז אני נופל על אימיק הטען. לוקח אותו איתי, מגיע לאיזו סוללת עפר, אני שוכב אתו שם עוזר לו עם תחבושת אישית”.

“בשלב הזה הוא בהכרה מעורפלת. בדיוק ברגע הזה, ממש לידינו עובר טנק מצרי שלא רואה אותנו. במרחק לא גדול אני שומע צעקות של חי”ר מצרי. אחרי הטנק המצרי עובר טנק ישראלי, אני מהסס אם לקום כי הטנק הישראלי היה יורה בי, מאחר שהוא לא יכול היה לדעת שאני לא מצרי. ואחריו מגיע טנק נוסף שלנו. אני עוצר אותו ומבקש מהם לפנות את הפצוע . הוא אומר שיש הנחיה שלא מפנים פצועים. דוחף אותי וממשיך בדרכו לעבר המוצב.

לימים אמרתי למפקד הטנק איל יופה שעשה את הדבר הנכון. אני נשאר עם אימיק, מעלה אותו לטנק שלנו שנכבה בינתיים. משכיב אותו ונעמד בצריח. עד לרגע זה אני לא יודע מה קרה למפקד הטנק ולתותחן. אני מגשש בחושך לעבר תא המפקד ותא התותחן. אני מבין שהם הרוגים”.

בהמשך, הטנק הישראלי חוזר, ומעלה את אימיק הפצוע ואת בן ראובן . ממשיכים לנוע ולפנות פצועים לנקודת פינוי הנפגעים. לאחר פינוי הפצועים, החיילים שנותרו שלמים וללא טנקים ,מועלים על אוטובוסים ונלקחים לבסיס ג’וליס. לג’וליס הם מגיעים, לוחמים עייפים, בסרבלים מלוכלכים, חצי שרופים-טבולים בדם, שם הם ממתינים לטנקים שעדיין נמצאים בסדנא. בשלב זה אלו המפקדים לעתיד מלאי מוטיבציה, למרות המצב המאד קשה..

אי הסדר שאפיין את המלחמה כולה, היה גם שם. בעודם מנסים ליצור קשר עם הבית, בדיוק אז מגיחים טנקים מהסדנא, מה שגרם להם לתופעת “תפוס כפי יכולתך”. גם בן ראובן רץ, לוקח טנק, שם הוא מוצא את אמציה המט”ק ומשם לשדה הקרב בחזרה. התחנה החדשה: רמת הגולן.

כשיש מלחמה -חייבים לנצח בה”.

הקרבות ברמת הגולן

בן ראובן לא עוצר: “ביום חמישי בבוקר הפכנו לכוח שמוביל את הפריצה בצפון רמת הגולן כיוון מזרעת בית ג’אן. הגדוד מוביל את הפריצה, גדוד שלימים הופך להיות גדוד 71 ולימים בן ראובן מפקדו במלחמת לבנון הראשונה. הקרב במזרעת בית ג’אן קשה. עד היום ניטשים ויכוחים אודותיו. בכניסה פנימה מגיעים לצומת, אני מבין שיש שם טנק סורי שעומד בצומת וכל מי שמגיע חוטף. אמציה קשתי אומר ‘הצומת הזה בעיה אבל צריך להיכנס’. אני נותן גז ונכנס. פתאום אני מרגיש שנופל עלי הר, איכשהו נחלצנו וחזרנו לאחור”.

ימי המלחמה הבאים הם רק התקפה, לקראת השבוע האחרון. הגדוד מוזעק לתל חארה שם פועלת דיוויזיה עיראקית. “אנחנו מגיעים לשם. עולים לעמדות ואז אני שומע בקשר את אמציה צועק: “אייל, טיל”. הטיל פגע בטנק, אבל הספקתי לנוע לאחור לפני כן והטנק נפגע אבל המשיך”.

האם מלחמת יום הכיפורים הייתה גורם מכריע בהחלטתך להמשיך במסלול צבאי?

“מלחמת יום כיפור הייתה גורם מכריע עבורי. אלמלא המלחמה לא הייתי נשאר בצבא. כשהמלחמה נגמרה, לא חשבתי על צבא, חשבתי איך אני עושה למנוע מלחמות. אז התחילה להתבשל אצלי הפילוסופיה “תעשה כל מה שאפשר כדי למנוע מלחמה. אבל כשיש מלחמה -חייבים לנצח בה”.

אם לא היית איש צבא, מה היית?

“קרוב לוודאי שהייתי עוסק במוזיקה, המוזיקה הייתה אצלי שם תמיד”. המשכתי לשרת 35 שנה עד לדרגת אלוף. ואני לא מצטער על כך. משתדל לעשות השלמות.

לפני כשנה וחצי ניצחתי על תזמורת שנגנה את הסימפוניה השביעית של בטהובן. חוויה מהממת ומדהימה.

היום מעבר לעיסוקי חזרתי לנגן על פסנתר. ממשיך לזכור בכאב גדול את המלחמה ההיא.

צילומים פרטיים.

עליזה רוזן הברמן

Read Previous

צפויות הקלות בכבישים חשובים באזור

Read Next

יום הכיפורים שלהם

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן