הגליל.נט – מבית עיתון קול כרמיאל והגליל

יום הכיפורים שלהם

לכל אחד מאתנו יש את יום הכיפורים האישי שלו. ביקשנו מכמה דמויות מוכרות בעיר לספר על יום כיפור שלהם

הרב גד רביב

רב הקהילה הרפורמית בכרמיאל “ידיד נפש” 12 שנים, חבר קיבוץ יגור

מזה 12 שנה, כל יום הכיפורים, אני עוזב את הבית בקיבוץ ובא לכרמיאל לטקסי יום הכיפורים. המשפחה בקיבוץ, לפעמים מצטרפת לתפילות בבית הכנסת בקיבוץ, לפעמים לא.

ביום הזה, אני בשביל הקהילה שהולכת איתי ואני אתם כל השנה, לאורך כל השנים האלה, בתפילה, בשירה, בשיחה, בעזרה הדדית, בתיקון עולם ובלימוד תורה. זהו רגע השיא שלנו כקהילה וכמעגל חברים ופעילים, וזה גם מעמד השיא בעבודה עם החזנים אמיליו ומרתה.

לעבודה המרגשת והיפה לאורך השונה, נוסף בזמן הזה, חיבור נוסף לידידי ואוהבי הקהילה בכרמיאל, שפוקדים את משכננו רק ביום הזה. קהילה רפורמית היא לא רק בית תפילה, היא מסע רוחני משותף של קבוצת אנשים המשתרע על חודשים ושנים. תפילות יום הכיפורים הן אחד משיאי המסע הרוחני הזה.

בגלל היחד והקרבה במשך כל השנה, כואבת כל שנה מחדש היעדרותם של החברים הגרים רחוק מבית הכנסת ולא יכולים להגיע לתפילות. גם כך, כשאנו קצת מפוזרים, וקצת פרודים, ביום הכיפורים, כולנו יחד. הלוואי ותשרה תחושת היחד, הקרבה, האהבה והשותפות, ביום הכיפורים הזה, ביננו כולנו בארץ הזו, בין אדם לאדם ובין אדם לאלוהים. אמן.

ירון מישורי

בכיר בחברה ביטחונית, מתנדב בקהילה, תושב כרמיאל

ירון מישורי, צילום פרטי

במלחמת יום כיפור הייתי בן שמונה בלבד, אחותי בת שש ואחי בן שנה, תפקידי היה לקחת אותם למקלט בעוד שאבא היה במילואים ואמא עסקה בהאפלה של הבית, כמנהג אותם ימים, בהם האפלנו הכול כולל פנסי מכוניות, הורדת תריסים, סגירת דלתות וכיבוי אורות. אני זוכר את הסירנות ואת המטוסים שחגו מעלינו.

הרגשתי אחריות גדולה כאח הגדול שעוזר לאמא , מרגיע את אחותי ושומר על אחי עד שהיא סיימה את ההתארגנות והצטרפה אלינו למקלט עד לאחר צפירת ההרגעה, לכן גם אני נושא בליבי כל יום כיפור את אותה מלחמה.

חנה ביקל

דוברת המרכז הרפואי זיו לשעבר, תושבת כרמיאל, מתנדבת באגודה למלחמה בסרטן

חנה ביקל, צילום פרטי

מאז יום כיפור של המלחמה ההיא, שתפסה אותי בעת שנה שלישית במשגב עם. הקיבוצניקים אחרי הצבא נהגו לעזור לקיבוצים הקטנים ואני נשלחתי למשגב עם . טיילתי עם חברתי לצומת מושב מרגליות. תחושת בטן החזירה אותנו לקיבוץ. בדרכנו לדירתה שמעתי מטוס חג מעלינו. כבת גבעת ברנר הקרובה לתל נוף גדלתי עם רעש המטוסים. הבטתי למעלה וראיתי מטוס בצבע זית מעלינו. אם המטוס היה יורה סביר להניח שלא היינו בחיים. השעה הייתה 13.45.


וזה הייתה הפתיחה למלחמה. את הילדים מיד הורדנו למקלטים שהיו הבית חודש ימים . זו הסיבה שמאז אותו יום, כל יום כיפור מצוין בליבי בהקשר למלחמה הנוראה ההיא.

אבי פלדמן

מהנדס בכיר בחברה, מתנדב ופעיל קהילתי, תושב כרמיאל

אבי פלדמן, צילום אלכס הובר

בתודעה שלי יום הכיפורים הוא אחד הימים החשובים ביותר בשנה. האסוציאציה הראשונה שעולה לי במחשבה על יום הכיפורים היא יראת קודש. הרגשה שעוטפת אותי כבר ימים אחדים לפני יום הכיפורים והולכת ומתגברת ככל שיום הכיפורים הולך ומתקרב.
מיד עולים בדמיוני הרחובות הריקים בדרכי לבית הכנסת, תפילת “כל נדרי” המיוחדת בערבו של חג, תפילת “ונתנה תוקף” ותקיעת השופר עם סיום הצום.
את יום הכיפורים אני מעביר בתפילות בבית הכנסת. אווירת הקודש השוררת בבית הכנסת היא חוויה מיוחדת בפני עצמה.
בצל אווירה מיוחדת זו אני מתכנס בתוך עצמי וחושב על משפחתי שאת טובתם ורווחתם אני מבקש מאלוהים.

כמו כן עושה חשבון נפש עם עצמי איפה טעיתי בשנה שעברה ואיך אני יכול להיות בן אדם יותר טוב ומועיל בשנה הקרבה.

ענבר בזק

חברת כנסת תושבת היישוב יובלים, ילידת קיבוץ דן

ענבר בזק, צילום נועם מושקוביץ

הגיבורה האמתית של יום כיפור זו אמא שלי רותי, חברי קיבוץ דן בגליל העליון . בזמן המלחמה הייתי בבטן שלה. היו לה עוד שלוש ילדות קטנות בנות 3-9 ואבא שלי יצא למילואים עם פרוץ המלחמה וחזר הביתה כחודשיים לאחר מכן.

לצד הדאגה לבעל שהיה בחזית (חובש קרבי) היא נאלצה לרוץ עם הבטן ההריונית שלה במהלך ההפגזות בין שלושה מקלטים שונים, בגלל שבקיבוץ הילדים היו ישנים במקלטים בבתי הילדים ולא עם ההורים, ורק לאחר שראתה שכל הילדות במקום בטוח הייתה נכנסת למקלט בעצמה.

תמיד הזדהיתי עם מילות השיר “אנחנו הילדים של חורף שנת 73” כי אני אחת מאותם הילדים שנולדו בצל המלחמה למדינה פצועה וכואבת.

עבורי האמהות שנשארו בחזית הן לא פחות גיבורות מהלוחמים. בכך אני מהרהרת רבות דווקא ביום כיפור, כאשר הסיפורים עולים שוב ושוב.

עופר ליעוז מנדלוביץ

מורה בבית ספר כרמים לשעבר, אב שכול לבנו סמ”ר עוז מנדלוביץ שנפל במבצע צוק איתן, תושב הר חלוץ

צילום נועם מושקוביץ, צילום פרטי

הייתי בכיתה ג’ כשפרצה מלחמת יום הכיפורים. כמו אצל רוב העם, יש את יום הכיפורים שלפני המלחמה ושלאחריה. לפניה, זכור לי השקט המוחלט של “ציר מוריה” בדרכנו צועדים לבית הכנסת. צעקות הילדים המשחקים בחצר, עלי מוטלת המשימה להישאר עם אבא ל”כל נדרי”. במהלך תפילת מוסף, כשהחזן מניח את השטיחון לפני הכריעה “ואנו מודים ומשתחווים”, ביקש ממני אבא כבדיחה החוזרת על עצמה מידי שנה לבדוק האם החזן מתכופף ולוקח איזה ביס מן המסתור מפולקע (שוק תרנגול ביידיש) הממתינה לו שם בשעת מצוקה.

יום הכיפורים עבורי טרם המלחמה, זו הבדיקה המסורתית במהלך היום האם צבעה של הלשון לבן, עדות בלתי משתמעת כי אני בצום – אין ילד שלא הוציא את לשונו לחברו באותו יום, רק ביום זה הוצאת לשון הייתה מקובלת.

אז מגיעה המלחמה. ג’יפ שמגיע לבית הכנסת לקראת צהרים ואוסף מתפלל. את יאיר פולני השכן הצנחן מן המילואים שאשתו מקפיצה לנקודת האיסוף. הבזק זיכרון מיום הכיפורים – רונן חייט, ילד הצעיר ממני בשנה נעמד במקלט הבניין בדום מתוח למשמע האזעקה, כאילו הייתה זו צפירת יום השואה או הזיכרון.

יום הכיפורים עבורי זה אלון וינוגרד, בן כיתתי שאיבד את אביו – לא אשכח שמנהלת בית הספר היסודי של הריאלי באחוזה-חיפה ניגשת אליו במסדר הבוקר ולוקחת אותו לחדרה. יום כיפורים אלה צעקות “האפלה” לכל דירה מוארת מן הרחוב לכיבוי האורות – אחותי הגדולה ממני בחמש שנים השתתפה במשימה זו וגם במשימת צביעת פנסי הרכבים בצבע כחול להפחתת עוצמתם. מלחמת יום הכיפורים, עבורי, זה שידורי הבוקר בטלוויזיה, וגם בשבת – יש לי הבזק זיכרון של הופעת “האחים והאחיות”.

מאז, יום הכיפורים עבורי זה מערום עיתוני החג ו”בליעת” כל מילה בכתבות המוסף על עוד מידע חדש שצץ, שנים לאחר אותה מלחמה

איציק(איסו) רז-רוזנגרטן

מהנדס בדימוס תושב כרמיאל מעוטר בעיטור העוז ממלחמת יום הכיפורים. אב לארבעה, סב לעשרה נכדים

איציק(איסו) רז-רוזנגרטן, צילום פרטי

יום כיפור עבורי זה יום של מחשבות, מחשבות קשות על מה שעברנו, מעטים מול רבים, עם נשק נחות, עם ציוד מיושן אבל עם המון מוטיבציה, כי אין לנו ארץ אחרת והיינו צריכים לתת המקסימום בכדי להגן עליה ועל תושביה.
זה נשמע קיטשי אבל כך היה. בנוסף אני זוכר את חברי לנשק שיצאנו יחד למלחמה והשבוע אני הולך לבקר אותם בבתי עלמין בכל הארץ.

כן זה יום הכיפור שלי!

רז טישלר

מנכ”ל החברה הכלכלית נוף הגליל, מתנדב ופעיל קהילתי, תושב כרמיאל

רז טישלר, צילום אלכס הובר

כל שנה יום הכיפורים הוא של שקט הן סביבתי ובמיוחד פנימי. בערב תמיד מעט לאחר הסעודה המפסקת, יוצאים להליכה ברחובות השכונה, כחלק ממנהג כיפור.

ולאחר מכן אני תמיד מתחיל ובמשך יום שלם מסיים לקרוא ספר חדש. כחלק משלוות הנפש והגוף. השקט והיכולת לחשוב ולעבד את מה שהיה בשנה האחרונה ואת מה שיהיה, כמו גם לבקש סליחה ממי שצריך ולהשתפר במה שנדרש הם משמעותיים והכרחיים בעיניי ובמיוחד ביום הכיפורים.

עליזה רוזן הברמן

Read Previous

לחם בשתי החזיתות

Read Next

אנא תרמו דם

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן