פורטל חדשות הגליל.נט

הגיבורה שלי

נשות ישראל וחג החנוכה

בחג החנוכה נהוג שהנשים אינן עושות כל מלאכה כל אימת שהנרות דולקים.
בעבר היו מקומות בהם נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה ביום הראשון והשמיני של החנוכה, ובמקצת קהילות הספרדים אף היה מנהג שהנשים אינן עושות כל מלאכה במשך כל ימי החנוכה. הסיבה היא, שהנשים הן אלו שבאומץ-ליבן ובגדלות-רוחן ליבו והניפו את נס המרד שהביא לנס חנוכה. במסורת ידועים שלושה סיפורי גבורה של נשי ישראל הקשורים בחג החנוכה: יהודית, חנה אם הבנים, ונושאות נס המרד.

סיפור הגבורה של יהודית נקשר במסורת עם מעשי החשמונאים. היו שראו ביהודית את בתו של מתתיהו החשמונאי ואחותו של יהודה המכבי, ולכן נהגו לקרוא את ספר יהודית בחנוכה. חנה, אם שבעת הבנים. בשעה שהקשו היוונים את ידם על היהודים, זימנו משפחה ובה שבעה בנים ואמם אל המלך וניסו לשכנעם להשתחוות לפסל. הבנים סירבו בתוקף ולא נמנעו מלהטיח בפני המלך דברים עזים ובוטים, אף שראו את אחיהם מוצאים להורג. גבורתה של חנה הייתה, שגם לאחר שראתה את כל שבעת בניה מוצאים להורג בעינויים לנגד עיניה, לא פסקה לעודדם ולחזקם בדרכם. הנשים גם היו אלה שהניפו את נס המרד. לאחר שרבים מבין הנאמנים לדת היהודית ברחו אל המדבר והמערות מפני גזירות אנטיוכוס, נשארו הנשים לבדן ובמעשיהן עוררו את הגברים להילחם ביוונים.

לפיכך בחרתי השנה לשמוע על גבורתן של נשים, כל אחת בדרכה ובתחומה.

עדית גל
הגיבורה שלי סטפה וילצ’ינסקה

הגיבורה שלי הייתה מחנכת. (איך לא). כולם שמעו על יאנוש קורצ’אק. אבל הרבה פחות מכירים את סטפה וילצ’ינסקה.

סטפה הייתה סגניתו של קורצ’אק ואם הבית של בית היתומים שלו. הם פעלו יחד והשלימו זה את זו. מעדויות החניכים עולה כי קורצ’אק היה איש הרוח, הוגה הדעות, וסטפה הייתה אשת המעשה.

סטפה ביקרה בארץ מספר פעמים בשנים שלפני המלחמה ושהתה בעין חרוד. עם הכיבוש הנאצי, הצליחו אנשי עין־חרוד לסדר לסטפה אפשרות לעזוב את פולין, אך היא סירבה ועברה עם קורצ’אק והילדים לגטו.

ב־5 באוגוסט 1942 צעדה יחד עם קורצ’אק, ילדי בית היתומים ושאר אנשי הצוות לאומשלגפלץ ומשם הובלו לטרבלינקה, ונרצחו כולם.

סטפה וילצ’ינסקה מחנכת ובת אדם, היא הגיבורה שלי.

אבי קוריאט
הגיבורה שלי אמי ג’ולי קוריאט

הגיבורה שלי היא אמי ג’ולי קוריאט ז”ל. אמא עיוורת שלא נתנה למגבלה שלה להשתלט עליה, גדלה לבד שישה ילדים לתפארת, לערכים, לעזרה לזולת ולאהבת האדם.

היא בישלה רגיל, היא אפתה רגיל. היא ערכה סעודה לרבי יעקב אבוחצירא בכל שנה ושמרה על מסורת שעוברת במשפחה כבר כ 100 שנים בהילולא שכזו היא בישלה ל כ150 משתתפים והאוכל ברמה גבוהה וטעים טעים.

לזכור שהיא עיוורת מגיל חמש. אימי היא מקור השראה לי ולבני משפחתי הגרעינית והרחבה. חנוכה שמח ומואר.

מירב (מרו) סרמילי
הגיבורה שלי היא שירה איסקוב

נובמבר חודש המאבק באלימות כלפי נשים, המאבק באלימות במשפחה. שירה איסקוב, היא העדות החיה לכאב האלימות כלפי נשים.

שירה, היא קורבן כמו מאות נשים שחיות באלימות. הגדוּלה של שירה, לא שהיא שרדה, אלא שהיא הייתה מוכנה להרים את נס הדגל לכך שהיא לא אשמה. החשיפה של שירה זוהי קפיצת מדרגה עצומה בתפיסת האלימות.

הן ברמה האישית והן ברמה החברתית. בחשיפתה שירה מיישמת הלכה למעשה, את תפיסת האשם בחברה הישראלית: זה לא מובן מאליו שקורבן עבירה מוכנה להיחשף ולדבר מעמדה שזו לא אשמתה. שירה ונשים רבות שראו את התוכנית על מיכל סלה בעובדה כשהתכנית שודרה, הן לא העלו בדעתן שבעצם מדברים עליהן.

האומץ של שירה להיחשף והסימנים שיכולים לעורר נשים רבות לחשוב לרגע על עצמן, ולבדוק האם הן גם נמצאות בסכנה. זו בעיני הגדולה של החשיפה של שירה. המדהים בשירה היא היכולת שלה להביא את עצמה ולדבר בטלויזיה מהמקום הכי קשה שיכול להיות נפשית וגופנית, בלי חשש הופך אותה למחוללת שינוי אמיתית.

שירה איסקוב לימדה את כולנו שיעור באומץ, בחוזק, בשיקום ובאנושיות. בפנים גלויות, בשקט, ברהיטות ובחוכמה היא מביטה למצלמה ומספרת כיצד חייה כמעט ונלקחו ממנה בידי בעלה מול עיניו של בנה הפעוט.

ללא מורא, בגו זקוף, אישה אחת מעבירה מסר של כוח ותקווה לכל כך הרבה נשים שנמצאות במערכת יחסים מתעללת ומעבירה את המסר אין לך במה להתבייש, אסור לשתוק.

אלימות בתוך המשפחה היא לא עניין פרטי או משהו “בינו לבינה”. כחברה אנחנו מחויבים להפסיק את מעגל האלימות, לאפשר לנשים וילדים לחיות בסביבה בטוחה ומוגנת.

אנו מחויבים לנהוג כרקמת מגן אנושית, של ערבות הדדית. בידי החברה בישראל מופקדת האחריות לנקוט צעדים למען נשים החוות אלימות ולמיגור התופעה. תדע כל אישה שחולשה אינה אות קין או בושה, שמותר לבקש עזרה. שירה הפכה בעל כורחה לסמל.

שירה הפכה לסמל לעשרות נשים שלא שרדו את האלימות. יותר מכל שירה הדליקה זרקור על נשים שנמצאות בתוך מעגל האלימות ולחברה כולה! אסור לנו לעמוד מהצד ולהגיד במשפחה שלנו זה לא יקרה, בבית של החברים שלנו זה לא יקרה.

שירה היא סמל למאבק באלימות כלפי נשים. בהמלצה שכתבתי לוועדה שבחרה את משיאי המשואות השנה כתבתי “מגיע לשירה להדליק משואה, לא כי היא הקריבה את עצמה לטובת מדינת ישראל אלא כי היא דוגמא, וסמל עבורנו הנשים שיש לנו את הכוח לשרוד ולנצח את החיים ואת האלימות”.

ח”כ ענבר בזק
הגיבורה שלי היא אליס מילר

הגיבורה שלי היא אליס מילר, האישה שבגיל צעיר כל כך נלחמה בכל כוחה על הזכות הבסיסית להיות שווה, על הזכות שמעצם היותה אישה לא תישלל שזכות להתמודד כשווה בין שווים על תפקיד שיש לה את כל הכישורים למלא.

אליס מילר לא זכתה ליהנות ישירות מפירות מאבקה, אבל היא פתחה דלת לנשים שבאו אחריה וכן זכו.

אליס מילר מסמלת בעיני נחישות, עוצמה, ביטחון עצמי ואמונה בעצמך. תכונות חשובות ומשמעותיות כל כך לכל אישה, תכונות הכרחיות לכל אישה שמנסה לשבור תקרת זכוכית.

סיוון דמרי גרשין
הגיבורה שלי מעין הדר

בזכות המקצוע שלי, יוצא לי לפגוש ולהכיר נשים רבות, מדהימות וגיבורות. אתמקד בלא סתם גיבורה, אלא גיבורת על. אישה יוצאת דופן, לביאה, בעלת לב זהב, מלאה בחמלה ואהבת הזולת. אישה שעושה ונותנת מעצמה כל כך הרבה, בי זה מעורר השראה. אישה שמתמודדת עם כל עניין בדרך הטובה ביותר, לא נוטרת לאדם, תמיד עם חיוך ענק. יפה מחוץ ופי כמה, יפה מבפנים. היא מתנדבת בקהילה ועושה זאת באהבה ומסירות. הגיבורה שלי היא מעין הדר.

אבי פלדמן
הגיבורה שלי אמי רוזה פלדמן הירש

חמש נשים נמצאות במרכז חיי. אמי ז”ל, אשתי ושלושת בנותיי. כולן גיבורות כל אחת בדרכה שלה. ככלל, הנשים הן הגיבורות האמתיות של עולמנו.


הפעם אספר על גבורתה של אמי רוזה הירש פלדמן ז”ל, נולדה בכפר שלו ופסטורלי בטרנסילבניה, אז הונגריה, על גדותיו של נחל מקסים. הנה, לפתע, נערה צעירה בת 18, נעקרת מביתה ומשפחתה ומובלת ברכבת צפופה ומצחינה למחנה ההשמדה אושוויץ.

שם היא עוברת את תהליך הסלקציה המפלצתי של הצורר הנאצי. מי לעבודת פרך ומי לתאי הגזים. בשל גילה הצעיר “שפר מזלה” ועברה לטור שנשלח לעבודת פרך. לאחר כשנה במחנה ההשמדה אושוויץ שוחרר המחנה על ידי הסובייטים.
לאחר תקופה של כשלוש שנים במחנה של פליטי שואה עלו לארץ היא ואבי ב 1948 לארץ ישראל.

בכוחותיה הפיזיים והנפשיים המעטים שנותרו בה הקימה וגידלה משפחה בארץ ישראל. כל זאת בתקופה של מלחמת העצמאות, מגורים באוהלים וצריפים ומחסור במוצרי יסוד בסיסיים. לזה אני קורא גבורה שאין גבוה ממנה. גבורה של אמי ושל דור שלם של נשים ניצולות השואה. אמי במחנה הפליטים.

הרב גדי רביב
הגיבורה שלי מרתה שוכמאכר

חזנית קהילת ידיד נפש. מאז שנולדתי מקיפה אותי משפחתי הקרובה בנשים גדולות וחזקות, (ממש לא מבחירה): סבותיי, אמי, אחיותי, דודותיי ואחייניותיי, נשים שסבל החיים היישיר מבטו אליהן והן החזירו מבט, וחיוך, ואהבה ואמונה וסליחה ושמחה. בנוסף, כמי שעוסק בחינוך, בקהילה, וביהדות ליברלית, גם הקריירה שלי עטפה אותי (ולפעמים כבלה) בנשים גדולות וחזקות: מנהיגות, רבות (וגם רבניות), מורות, מנהלות, ראשות אגפים, ובעלות מקצוע בתחומים שונים. כשהגעתי לכרמיאל פגשתי גיבורה מסוג שלא הכרתי: סבתא שכל ילדיה ונכדיה מעבר לים. כל חיי היה היחד המשפחתי הערך הגדול והמרכזי בחיי. תכלית החיים נראתה לי תמיד להגיע לסבאות וסבתאות מוקפת משפחה.

נסיבות החיים הביאו את מרתה לישראל ולכרמיאל, וגם השאירו אותה כאן, הרחק מבנותיה ונכדותיה, בקשר חזק, בדיבור יום יומי, בנסיעות אחת לכמה שנים. הסיפור הוא שמרתה המתגעגעת והקרועה ממשפחתה, היא האדם הנדיב, המחבק, המכיל והאופטימי שהיא, זו ששרה ורוקדת, חזנית! אדם שלא מפסיק להתעניין ולהתייחס ולשאול, “הדיווה” שלי, ובצניעות גדולה, שמרגשת אותי ואת חברי הקהילה, יחד עם אמיליו קלוצמן החבר והשותף בהובלת התפילות, מדי קבלת שבת וחג בקהילת “ידיד נפש”.


כמה מרגש ויפה לי, לכתוב את השורות האלו, בדיוק בימים שמרתה זכתה סוף סוף, בקרבת נכדתה, נועה, בת 15 שהגיעה לארץ בתוכנית עליה לבני נוער, “נעל”ה”, ונמצאת כאן בארץ אתה.

חנה ביקל

דר אורנה דלי גוטפריד

הגיבורה שלי לא רק  עכשיו, היא דר אורנה דלי גוטפריד מנהלת את המרכז לסוכרת נעורים במרכז הרפואי זיו בצפת. דר דלי גוטפריד  היא לא רק רופאה היא הלכה למעשה אמא, מדריכה, חברה  לכל אותן המשפחות  שמתמודדות עם סוכרת נעורים. היא  מראה למטופלים שלה שאם אתה מאוזן השמיים הם הגבול ואפשר להגיע להכל. אני מלווה  אותה שנים וגם מתנדבת אצלה  . אישה גיבורה העומדת 24 שעות 7 ימים בשבוע לטובת מטופליה.

עליזה רוזן הברמן

Read Previous

נעים להכיר

Read Next

תתחדשו ילדי בתי הספר היסודיים

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן