הגליל.נט – מבית עיתון קול כרמיאל והגליל

אחד מאבות המדינה

חיים שרת בנו הצעיר של משה שרת, מי שהיה, ממנהיגי היישוב בארץ-ישראל לפני ואחרי קום המדינה, שר החוץ הראשון (1956-1948) וראש הממשלה השני (1955-1954) של מדינת ישראל, חי ביישוב הר חלוץ אומר על אביו: “אבי היה אחד מאבות המדינה”

בימים אלו של משאים ומתנים, על הקמת ממשלה, קביעת דמותו של ראש הממשלה המיועד והתככים הפוליטיים הנלווים לכל הסאגה המתמשכת, לאורך ארבע מערכות בחירות, עלה בזיכרוני שכבר היינו במידה רבה בסרט הזה, בתקופה של ראשית המדינה. גם אז היצרים והתככים היו מנת חלקם של המנהיגים.

הזיכרון הברור ביותר הוביל אותי לימיו של משה שרת, ראש הממשלה השני של מדינת ישראל ושר החוץ הראשון, איש ברוך כישרונות, אינטלקטואל בעל ערכים יוצאי דופן אפילו בימינו, אשר מצא עצמו בכל זאת בלב הדחה מתפקידו על ידי לא אחר מזה שדאג לבחירתו ה- מנהיג בה’ הידיעה דוד בן-גוריון, וכל זאת בשל לחישה של משה דיין על אזנו של בן-גוריון באשר לשרת כי הוא “אוהב ערבים” בתרגום למושגינו היום “יותר מדי שמאלני”.

משכך, יצאתי לביקור והעמקת הידע אודות ראש הממשלה השני אחרי קום המדינה, אצל בנו הצעיר חיים שרת המתגורר בסמיכות לכרמיאל, ביישוב הר-חלוץ, של המועצה האזורית משגב, שהוא נמנה על הוגיו ומייסדו של המקום.

נוסעים להר חלוץ לבקר את חיים שרת

יוצאים לדרך, אלכס הובר הצלם ואני, נסיעה בכביש הפתלתל העולה להר חלוץ, בתוך ענן ערפל , מעיד על גובהו של המקום. בהמשך נסיעה בתוך היישוב על כביש חצי סלול מביאה אותי לביתו של מי שבזכות חזונו , ייסד את היישוב היפהפה, הנטוע על ראש ההר, חיים שרת הנושא גם בתואר המחייב בנו הצעיר של משה שרת.

יהיה זה יהיר מצדי לקרוא למקום ‘בית’ שכן מדובר בקרוון קטנטן, אחד מאותם קרוונים בהם גרו בתחילת דרכם מתיישבי המצפים בגליל, למשך זמן קצר עד סיום בניית בתיהם.

שרת , מקבל את פנינו בחיוך, ומזמין לישיבה. קשה לתאר עד כמה המקום קטן וצנוע, אך ניכר ששרת מרוצה בביתו ואינו מבחין במשהו יוצא דופן בסביבת מגוריו זו, למרות שמכל צדדיו צמחו וילות רחבות ידיים, הוא ממשיך להתגורר באותו הצריף בו התיישב בשנת 1985.

הר חלוץ איך הכל החל ערכים וציונות

בשנת 1981 , עת היה חבר קיבוץ חמדיה, יצא שרת עם חלק ממשפחתו, הרעיה דבורה והבת הצעירה הלל, בשליחות התנועה הקיבוצית המאוחדת (התק”מ) לארה”ב. טרם יציאתו זו הגה כבר את רעיון העלייה להתיישבות בגליל, היו אלו ימי יישום תכנית המצפים בחסות אריק שרון. מצויד בחזונו פנה שרת לרענן וייץ מי שהיה באותם ימים ראש החטיבה להתיישבות של הסוכנות היהודית וביקש לבדוק אפשרות לארגן גרעין להתיישבות על רכס אחד ההרים הוא פנה אליו בזו הלשון: “תן לי קושן על ג’בל”. וייץ נענה לבקשתו והפגישו עם עמוס הרפז, מי שהיה מנהל מחוז הגליל באותם ימים, השניים יצאו לסיור היכרות, בסופו הוחלט על הר חלוץ.

כאשר הגיע שרת לשליחות, הוא לא ניסה לשכנע אנשים לעלות להתיישב בגליל אלא בחר לפנות לאלו שכבר הביעו רצון לעלות, והיו רשומים ככאלה, להם הציג את חזון הר חלוץ.

שרת: תחילה פניתי לרבני “ארצה”, ארגון ציוני בתוך התנועה הרפורמית, שלחתי להם מכתב והצגתי את החזון שלי, ביקשתי שיסייעו לי לגיוס מועמדים לא קיבלתי מהם בכלל תשובה, כלום לא יצא מזה”.

בהמשך פנה לארי רט עורך הג’רוזלם פוסט, עמו הייתה לו היכרות מוקדמת שכן רט היה בעברו חבר חמדיה, ובקשו לקיים ראיון עמו כזה שיפורסם במהדורה הבינלאומית של העיתון. “לאחר פרסום הכתבה החלו להגיע טלפונים של אנשים שהתכוונו לעלות, ומכאן והלאה כבר נסללה הדרך, החל להתגבש הגרעין” הסביר.

על מנת להיות בטוח שהמועמדים אכן מתאימים לתכנית הוא נסע בכל רחבי ארה”ב להיפגש ולהכיר כל אחד ואחד. בהמשך נערכו כמה כינוסי סוף שבוע וכך התגבשה הקבוצה הראשונה.

בשנת 1984 הגרעין עלה לארץ, התיישב תחילה בכרמיאל, במרכז הקליטה, עמם גם שרת, שהיה להם למדריך ומורה דרך , כהגדרתו: “אני אמנתי אותם”. אותה אומנה כללה בין היתר, לימוד השפה העברית, פעילות חברתית, והכרות כללית עם האזור והתרבות החדשה.

בשנת 1985 אחרי שהיה ברור שהגרעין כבר קרם עור וגידים, הסוכנות הקימה את מוקד הר חלוץ: מספר קרוונים, צריף משרד וגנרטור. אז עלו לקרקע 12 משפחות ראשונות מתוכן תשע מגרעין העולים ושלוש מישראל בכללן שרת. לדבריו הוא “בחר את הקרוון הכי גבוה בהר חלוץ שיאפשר לאפסן תחתיו את המפרשית גלית תוצרת סנפיר. רעייתו דבורה בחרה להמשיך להתגורר בקיבוץ עד יום מותה לפני תשע שנים.

מדוע לא הצטרפה דבורה להר חלוץ שאלתי והוא הסביר: “דבורה אמרה: שכשיהיה בית של ממש, אבוא. אני לא מתלונן , כל סוף שבוע היה לנו ירח דבש. אנחנו היינו זוג לכל דבר, חלקנו את חיינו בדרכנו. נפגשנו כל סוף שבוע, בחגים, בשמחות, ובהזדמנויות נוספות אך כל אחד מאתנו גר במקום שהתאים לו.”

חיים שרת יזם בעל חזון

בשנים הראשונות לאחר העלייה לקרקע, עסק בענייני היישוב, לאחר מכן שנתיים עבד עם האדריכל הימי עמירם שטיינברג, עמו הקים ב-1969 את חברת סנפיר יצרנית כלי שיט. בהמשך, מצויד בידע שצבר בסנפיר ובענבר, מפעל שהקים ב-1959 יחד עם אברהם שניר בחמדיה, עסק כעצמאי בייעוץ עסקי. בתוקף עבודתו הכין תכניות עסקיות לחברות הזנק, וכן ניהל שני מיזמים בחממה הטכנולוגית הראשונה בתרדיון (א.ת. משגב).

בהמשך בחר לחבור לאחיו הבכור יעקב ,שיסד את העמותה למורשת משה שרת ולהתמסר לה כליל.
את הקמת העמותה למורשתו של אביו הוא זוקף לזכות אריק שרון: “אריק היה הראשון שתבע כי המדינה חייבת לתמוך בעמותות“. יחד עמם בעמותה גם האחות האמצעית הסופרת יעל מדיני. חיים משמש חשב העמותה, יעקב אחראי על המחקר והתכנים ורעייתו הכוריאורפית והאמנית רינה שרת על עימוד והגהת הספרים.

הדרך האידאולוגית עוברת בכפר הערבי עין סיניא

הסבא יעקב צ’רטוק נשלח לעמוד בראש הכפר הערבי עין סיניא , שלימים השפיע על דעותיו של בנו משה שגם למד היטב את השפה הערבית.

משה שרת נולד בשנת 1894 בחרסון שבאוקראינה, בשם צ’רטוק. עלה לארץ עם משפחתו המורחבת בגיל 12. המשפחה התיישבה תחילה בתל אביב. הסב יעקב קיבל בעזרת אליעזר בן-יהודה ומיכל יחיאל פינס תושבי ירושלים את ניהול הכפר הערבי עין סיניא (אשר בעליו ממשפחת אל-חוסייני רצה להתאוורר בחו”ל).

שרת מסביר: “כשסבא ניהל את הכפר, לא קלט את השפה הערבית. משה (אבי) שהיה ילד, קלט את הערבית בקלות (לימים ידע שמונה שפות) ושימש מתורגמן בין אביו לפלחים. בשנות מגוריו בכפר הערבי אבי למד להכיר ולכבד את התושבים הערביים, את גאוותם הלאומית ואת תרבותם.”

משנת 1933 ועד הקמת המדינה ב-1948 שימש משה שרת כראש המחלקה המדינית של הממשלה בדרך הסוכנות היהודית. ייצג את הישוב לפני השלטונות הבריטים בכל ענייני הביטחון ההתיישבות והעליה.

עמד בראש מפעל חומה ומגדל . יזם וניהל את התגייסות אנשי הישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה ואת הקמת החטיבה היהודית הלוחמת תחת דגל ישראל , חייליה בתום המלחמה ארגנו את העלאתם ארצה של כ-200,000 משארית הפליטה. משה שרת ניהל את ייצוג הישוב בפני ועדות החקירה השונות לעתיד ארץ ישראל, עמד בראש המערכה לקבלת החלטת החלוקה בכ”ט בנובמבר 1947 אשר אפשרה את הכרזת המדינה ששה חודשים לאחר מכן. היה ממנסחי מגילת העצמאות וחותמיה.

עם הקמת המדינה מונה שרת לשר החוץ הראשון שלהּ, ייסד את משרד ושרות החוץ, והתווה את מדיניות החוץ של ישראל. היה אחראי להסכמי שביתת הנשק עם ירדן, סוריה ומצרים בהם כובדו גבולות מלחמת תש”ח והשיג ב-1949 את קבלת ישראל כחברה באו”ם. לאחר פרישתו של בן-גוריון מראשות הממשלה (7 בדצמבר 1953) התמנה שרת לראש הממשלה, כהונתו כראש ממשלה הסתיימה ב-3 בנובמבר 1955, עת שב בן-גוריון לכהונה שנייה ושרת המשיך להיות שר החוץ בלבד, עד לשנת 1956.

התככים בדרך להדחתו של משה שרת מראשות הממשלה

משה שרת שלל נקיטת צעדים מדיניים וצבאיים העלולים להסלים את הסכסוך הערבי-יהודי, החל בפעולות התגמול של צה”ל במחצית הראשונה של שנות ה-50 ועד להדחתו ב-1956 טרם מלחמת אוקטובר (מבצע סיני) על ידי דוד בן-גוריון, שעמד יחד עם דיין בראש האסכולה המדינית-ביטחונית-כוחנית היריבה.

על הדחתו של משה שרת מתפקיד שר החוץ מסביר הבן: “זה היה בתקופה שקדמה למלחמת סיני, כבר היה ברור שבקרוב ייצאו למערכה, מאחר ומשה דיין לא אהב את הגישה של אבא, גישה המתחשבת בתושבים הערבים, דיין חשש שנוכחותו (של שרת) בממשלה תפריע להתקדם ולכבוש שטחים, הוא לחש על אזנו של דוד בן-גוריון, שדעותיו היו דומות לשלו, כי עדיף ששרת לא יהיה חבר ממשלה בעיתוי של מלחמה. בן גוריון אכן פיטר את אבי”.

את מקומו תפסה גולדה מאיר. על המשך פעילותו של אביו מסביר : “בהמשך עמד בראש עם עובד ושנתיים לאחר מכן מונה ליו”ר ההנהלה הציונית עד לפטירתו בשנת 1965”. שרת ציווה לקברו בבית הקברות טרומפלדור, סמוך לאחיותיו רבקה ועדה וגיסיו דב הוז ואליהו גולומב, לא בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.

איך היה לגדול כבנו של משה שרת?

האם היה זמן איכות עם אבא כה עסוק שגם הרבה לכתוב בשעות בהן שהה בבית, איך היו החיים לצד אב כה פעיל ואינטלקטואל שכתב בכל רגע פנוי? על כך מספר שרת הבן: “בילדותי, כל בוקר, כשאבא היה מתגלח, הייתי יושב על מכסה האסלה וזוכה ל-10 דקות זמן איכות אתו. לרוב נוצל הזמן הזה לשיפור דקלומי הבעל פה בתנ”ך שנדרשתי להכין לבית הספר ובאור הפסוקים הקשים על ידי אבא , בקיצור לעבור על שיעורי הבית.”

בשעות הצהריים שוב זכה לראותו, כשאבא בא הביתה לארוחת הצהריים. אכל, חקר את הילדים על הנעשה בבית הספר, לבש פיג’מה ונכנס למיטה לתנומה קלה. “הוא היה שם את השעון לשעה 15.10 דקות וקם כמו חדש”, סיפר. זמן איכות נוסף הזכור לו היה בכל מוצאי שבת: “ התלוויתי אליו לבניין הסוכנות בירושלים שהיה קרוב לבית, כדי לראות אלו טלגרמות (מברקים) הגיעו מחו”ל”.

האם צפורה וחיים הצעיר לא זכו להיות נוכחים ביום הכרזת המדינה

האם ציפורה וחיים הצעיר לא זכו להיות נוכחים בעת הכרזת המדינה וזאת מאחר וכאשר היה הילד בן 14 נסעה משפחתו לניו יורק, שם שהתה במשך תשעה חודשים, שכן הוטל על משה שרת לארגן את ההצבעה על קבלת תכנית החלוקה באו”ם.

האב חזר ארצה לקראת הכרזת המדינה בתחילת מאי 1948, חיים ואמו נותרו בניו-יורק עוד חודשיים עד לסיום הלימודים, על כך הוא מספר: “הורי היו מאוד אדוקים, לא בעניין דת אלא בענייני חינוך, קפדנות רבה, ומאחר שאני לא סיימתי את שנת הלימודים, נשארתי בניו-יורק ואמי נשארה אתי עד לסיום שנת הלימודים, וכך ב-ח’ באייר לא היינו בארץ עת הוכרז על הקמת המדינה, מה שכן, מאחר והייתי ילד ורצתי מהר, נתבקשתי לרוץ לבניין הסוכנות שהיה קרוב ולהניף את דגל ישראל מעל הבניין “.

מפעל ההנצחה למורשתו של משה שרת

משה שרת נפטר בשנת 1965 אך מפעל ההנצחה למורשתו החלה רק בשנת 1993 עת הוקמה העמותה למורשת שרת. שרת: “העמותה מתמקדת בהוצאה לאור של כתבי היד והנאומים שלו. גם כעת, 27 שנים אחרי שהוקמה, היא ממשיכה במלאכה ויש עוד חומרים רבים שעלינו להוציא לאור”.

חיים שרת המשמש כמנהל הארגוני של העמותה מצביע על האפליה והעיוות שבהנצחת מנהיגי העבר, שעליהם הצביעו פעם אחר פעם מבקרי המדינה בעבר. אל מול ראשי ממשלה כמו שרת, גולדה ואשכול, שמונצחים בזכות פעילות עמותות פרטיות דלות אמצעים, שצריכות להתחרות עם עמותות נוספות על נתח מאותו תקציב, ניצבים ראשי ממשלה אחרים כמו בן גוריון, בגין ורבין, שאחרי מותם נחקקו להם חוקים ייעודיים המבטיחים תקציב נדיב וקבוע המאפשר פעילות של מרכזי הנצחה גדולים, בלי צורך להילחם עליו או לחלוק אותו עם אחרים.

על העוול המתמשך שנגרם למורשת שרת מצביע הבן על המספרים המדברים בעד עצמם: “אם הסכום שהוקצה בתקציב המדינה 2016 לתמיכה בארגוני ההנצחה של כל ראשי הממשלה ונשיאי העבר יחד היה 3.25 מיליוני שקלים, להנצחתו של רחבעם זאבי, אדם אחד, שלא היה ראש ממשלה ולא נשיא, הוקצה תקציב נפרד ומיוחד, 2.3 מיליוני שקלים. רק עוד שני אנשים זכו למעמד-על כזה: חוזה המדינה הרצל ומייסד בית”ר ז’בוטינסקי, והתקציבים להנצחתם פחותים”.

“ב-1993, כשהתחלנו לפעול, היינו די בורים. לא תיארנו ולא שיערנו לעצמנו איזה חומר מחכה לנו. הוצאנו לאור כמה כרכים של מכתבים, וחשבנו שזה הכל, אבל הסתבר שיש הרבה יותר חומר ממה ששיערנו. מורשת שרת היא אוצר בלום של החומר שהוא השאיר אחריו, שיש לו חשיבות היסטורית להבנה המדינית והחברתית של השנים המכוננות של המדינה בהן פעל, שנות ה-40 וה-50”.

שרת אומר כי עדיין ישנן מגירות מלאות בתיקים ובהם חומרים כתובים וסטנוגרמות שהותיר אביו וטרם ראו אור. “עם כל הכבוד לרבין, שאני סוגד לאישיות שלו, איזה חומר כתוב הוא השאיר אחריו? ואילו כתבים הותיר בגין? המורשת בכתב ובעל פה של שרת היא פי כמה ממורשתם של ראשי הממשלה האחרים.

אבא שלנו היה אדם מאוד פורה ויצירתי ויש עוד הרבה מה לפרסם. משה שרת, נוכח פעילותו לפני קום המדינה ולאחר קומה היה אחד מאבות המדינה”.

צילומים ורפרודוקציות: אלכס הובר

עליזה רוזן הברמן

Read Previous

האם מותר לפטר עובדת בהריון?

Read Next

תקדים – האישה תשלם מזונות לבעל

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן